תומכת לחימה במחלת הסרטן

הוריי מאוד דאגו לי. כל יום שאלו אם השתפר מצבי.
הרגעתי אותם.
אמרתי להם שזה כנראה מה שאני צריכה לעבור כרגע.
שאני כנראה צריכה את המנוחה הזאת כדי להתאושש. שעם כל נשימה עוד קושי ייצא מן הגוף, עוד כאב ייעלם.

ששנה ארוכה מאוד וקשה הייתי בשביל כולם, תומכת לחימה,  ועכשיו אני בשביל עצמי.

ונתתי לעצמי את הזמן.

לא הייתי ביקורתית כלפי עצמי (תקומי, תעבדי, מה זאת העצלנות הזאת)
לא הייתי שיפוטית כלפי עצמי (אנשים עוברים דברים קשים הרבה יותר וממשיכים בשגרת חייהם, יאללה, צאי מהמיטה)
ובאמת שהייתי עם המון חמלה עצמית ומודעות לצרכים שלי.

"תשכבי" אמרתי לעצמי. "תשכבי עד מתי שתצטרכי. עברת שנה קשה, שנה קשה של הישרדות, פחדים, קשיים. תני לעצמך. מגיע לך."
והייתי ממשיכה להגיד לעצמי: "את תראי. יום יבוא ואת תקומי ממשכבך. יום יבוא והנפש תתרפא. הגוף יסכים לצאת מהמיטה. חכי, תני לעצמך. אל תהיי מושפעת מהדאגה או של אחרים או חוסר הבנה שלהם למצבך. הם לא מבינים אותך כי לא היו שם".
וכך, עברה שנה כמעט.